אני לא מאמין בלסבול.
אני גם לא מאמין בלמות בשביל משהו. אני חושב שעדיף דווקא לחיות בשביל אותו משהו, כי מוות (למיטב ידיעתי ואמונתי) הוא הסוף, אחריו לא ניתן לקדם עוד את אותו המשהו עבורו מתת.
אני גם לא חסיד כל כך של מוות סתמי.
ולמה אני כותב את כל זה?
מישהו פעם אמר לי שאיכות התמונה נמדדת ב-עד כמה הצלם סבל בשביל לצלם אותה.
כן, זה היה בצחוק (אני חושב).
אבל – לפני שבועיים הייתי בפלמחים וצילמתי כמה תמונות נוף. זה היה יום שהתחיל כיום חם אבל כשהגעתי לפלמחים, הדבר היחיד שהיה חם היו המים. היו רוחות מקפיאות ואני הגעתי בסנדלים ומכנסיים קצרות וחוץ ממני היה שם רק עוד משוגע אחד (שאת שמו לא אחשוף). שנינו העמדנו חצובות, הכנו מצלמות ופילטרים וצילמנו.
לא היו כמעט עננים, מה שיצר שקיעה לא מרשימה כ"כ ואחרי השקיעה אני נשארתי לעשות כמה חשיפות ארוכות במיוחד (המשוגע השני עשה בשכל והלך הביתה...).
אני חטפתי דלקת במיתרי הקול, סינוסיטיס, חום, צמרמורות שלא עזבו אותי במשך שבוע, וכאב גרון ושיעול שמלווים אותי עד היום.
ותמונה אחת....
לפני הרבה שנים סיימתי קורס חובשים. היה לי חבר אחד מהקורס שיצא יחד עם אחיו לטיול, שאחיו ליווה כמלווה עם נשק. הם עמדו ליד מצוק והאח צילם את החבר שלי. האח לקח כמה צעדים אחורה בשביל לקמפז מחדש את הפריים ונפל מהמצוק. הוא גסס על מדף של המצוק ולקח שעות עד שהצליחו להגיע אליו (יחידת חילוץ) וחבר שלי, החובש, לא יכול היה לעשות כלום לעזור לו. אני זוכר את הסיפור הזה עד היום ואת הפנים של אותו חבר כשבאתי לבקר אותו בשבעה.
יש הרבה לקחים שאפשר ללמוד מזה. הלקח שאני למדתי מזה בזמנו היה לא ללכת עם המצלמה צמודה לעין. אני חושב שהלקח שהייתי צריך ללמוד מזה הוא שעם כל הכבוד לתמונה, היא לא שווה את הבריאות (למעט במקרים מאד מאד מיוחדים).
אז – האם התמונה הזו שווה את הבריאות?
