למה אני חייב את חיי כפי שהם היום לוופל...

הרבה אנשים שמכירים אותי יודעים את הסיפור הזה אבל בשביל מי שלא...

אז ככה:

אני גדלתי בבית שאבא זה לא היה דבר כ"כ נפוץ, פשוט הוא היה עמוס בעבודה(תמיד).

בכל מקרה הנוכחות שלו הייתה מוגדרת משהו מיוחד. ובשבתות בבוקר, כשהוא לא העיר אותנו עם כוס מים או עם מוזיקה רוסית עתיקה (ראו פוסט ב"פירורים" : אוצ'י צורניה), לפעמים, רק לפעמים, הוא היה מפנק אותנו בארוחת בוקר.

האפשרויות בדרך כלל נעו בין שתיים:

פנקייק או וופל בלגי.

הוא היה מוציא את ה- "waffleiron" (כן אני יודע שאפשר להגיד את זה בעברית, אבל אצלנו בבית אמרו את זה באנגלית ומהר, כמילה אחת) ומשתמש במיקס של אנט ג'מיימה (הוא היה מביא את זה מאמריקה). ומכין לנו וופלים.

שנים אחר כך, נפתחה חנות לוופלים בלגיים בירושלים (אני כבר גרתי בירושלים בתקופה ההיא), אבל אף פעם לא ממש הלכתי אליה כי לא הייתה לי סיבה – היה לי את זה בבית. לקח הרבה שנים עד ששוכנעתי ללכת לשם בפעם הראשונה (זה היה אחרי שכבר עזבתי את הבית של ההורים ולא היה לי waffleiron בדירה). ידידה בשם גילת (שמאז עקבותיה נעלמו) לקחה אותי לשם – והתמכרתי.

אני הייתי אוכל בדרך כלל וופל עם חצי קרם ערמונים וחצי ריבת חלב עם שוקולד לבן מגורר.

וכך המשכתי ללכת. הייתה לי חברה, החלפתי את החברה, הייתי בהתמחות (וגם הבאתי וופלים לידידה שהתמחתה ביגאל ארנון ונשארה עד השעות הקטנות של הלילה).

תוך כדי הזמן גם התיידדתי אם האנשים הנחמדים שמכרו שם את הוופלים (חוץ מהבעלים – שהייתה אנטיפטית). ונהיינו קבוצה של 4 חברים: אני, חברה שלי, וט +פ (שעבדו בחנות), אכלנו מידי פעם ביחד (לא בחנות) ונפגשנו סתם כידידים (פ. אפילו סייעה לי כשבישלתי ארוחה חגיגית ליום ההולדת ה-60 של אמא שלי (ביחד עם ביגל – שכותבת בפירורים).

ואז נפרדתי מהחברה (המשוגעת) שלי ובמשך שלושה ארבעה חודשים לא ידעתי כ"כ מה לעשות עם עצמי. הייתי קצת מדוכא ולאט לאט הידידות עם פ. התחזקה. עד שבאיזהשהו שלב החלתטי שאני רוצה להעביר את זה לשלב הבא.

לקח לי איזה חודש של שכנוע ובסוף היא הסכימה לצאת איתי, והתחלנו לצאת.

6 שנים אח"כ-

אנחנו נשואים, ויש לי שני ילדים קטנים וחמודים שעכשיו אני מכין להם וופלים בשבת בבוקר...

אז בגלל שאני התחתנתי עם מכינת וופלים מקצועית – אני מכין רק את הבלילה והיא מכינה את הוופלים בעצמה.

והנה המתכון:

(ל-4 מבוגרים ושלושה ילדים – כי יש אורחים) ואת השאריות – ניתן להקפיא!!

בקערה גדולה מערבבים:

0.5 ק"ג קמח

22 גר' אבקת אפייה

70 גר, סוכר (4 כפות),

7 גר' מלח (1 כפית).

בקערה שנייה מערבבים:

0.5 ליטר ריוויון (2 כוסות).

250 מ"ל חלב (1 כוס)

100 גר' חמאה מומסת.

6 ביצים

2 כפיות תמצית וניל.

מערבבים את הרטוב עם היבש עם כף עץ עד שהכל מתחבר (התערובת לא צריכה להיות חלקה) ונותנים לעמוד 15 שעה.

בזמן הזה מחממים waffleiron  (חשוב לחמם את שני הצדדים שלו) לחום בינוני, לא לוהט.

מורחים חמאה בעדינות על שני הצדדים של ה waffleiron וסוגרים ומסובבים באוויר (כדי שה-waffleiron  ישומן היטב.

מערבבים קלות את הבלילה.

עכשיו להכנה (ואין מה לעשות, צריך קצת ניסיון בשביל לעשות את זה כמו שצריך...):

שופכים כף שלמה (אנחנו משתמשים בכף מרק) לאמצע ה- waffleiron וסוגרים את ה- waffleiron ועוזבים אותו בשקט ל-2 דקות ואז הופכים, ועוזבים שוב בשקט ל-2 דקות.

ואז – צריך לשחרר את הוופל.

בעדינות פותחים את ה- waffleiron בודקים איזה צד לא נדבק (בד"כ הוופלים נדבקים לצד אחד) הופכים אותו כך שהצד שלו נדבקו הוופלים הוא הצד הנפתח ועם סכין, משחררים בעדינות ונותנים לכח הכבידה לעשות את שלו...

מגישים עם מה שרוצים – מייפל, קרם פאטיסייר, ריבת חלב, תותים, או (כמו בתמונה) קצפת כשעליה בננה מקורמלת.

לה ביסטקה פיורנטינה!

בכל מה שקשור לבשר "על האש" למדתי שפשטות מנצחת.

עם הבשר טוב – צריך לתת לו לדבר בעד עצמו, מקסימום, לתת לו קצת עזרה.

כשהייתי סטודנט באוניברסיטה (אי שם בשנת 2002) היה לי מרצה שהפנה אותי לסרט (יצירת אומנות בעיניי) שנקרא "dinner rush" רוב השחקנים בו לא מוכרים גם היום, אבל הסרט עצמו לוכד את ההוויה של העבודה במטבח ניו יורקי (ובעצם לא רק ניו יורקי) טיפוסי.  פנינים כמו "in my kitchen, when I tell you something, there are only three ways you can answer me:’Yes chef, no chef and I don’t know chef’”.  ועוד, מרצפות את המטבח בסרט (כמו גם בחיים). אבל עד שלא שמעתי שהמפיק של הסרט הוא איש מסעדות בעצמו, תמיד התייחסתי למנות שם כאל דברים שלא באמת קיימים.

איזו טעות.

אחרי שגיליתי את העובדה הזו. הלכתי למנה ששעשעה אותי במיוחד (לאור הטנק האנושי שנכנס למטבח ואומר לסו שף, "Duncan, La bistecca fiorentina, Mwoooa!") וחיפשתי אותה.

גיליתי שהיא קיימת.

אז החלטתי לנסות:

במקור היא נעשית עם T-Bone אבל אפשר להשתמש רק באנטריקוט או רק בפילה. העובי צריך להיות בערך 3 ס"מ (או יותר לפי מידת העשייה שאתם רוצים שיהיה בסוף– 3 ס"מ זה למדיום).

וכל העיקרון של המנה הוא בישול מהיר.

ההכנה:

מפלפלים את הסטייקים בפלפל גרוס גס לפחות חצי שעה לפני הצלייה.

חותכים שן שום, מכינים שמן זית ומברשת (אפשר לחבר כמה ענפי רוזמרין בגומיה בכדי ליצור מברשת) ומכינים מלח ים גס. - זה ה - Mise En Place (שגם עליו יש קטע נחמד בסרט)

ועכשיו:

1. מניחים את הסטייקים על גריל לוהט, זורים מלח גס על החלק העליון, מורחים את הצד העליון בשן השום ומברישים אותו בשמן זית. ברגע שמתחילים להיות טיפות קטנות על הצד העליון – הופכים את הסטייק.
2. זורים מלח גס על החלק שעכשיו עליון, מורחים את הצד שעכשיו עליון בשן השום ומברישים אותו בשמן זית.  ברגע שמתחילים להיות טיפות קטנות על הצד העליון – הופכים את הסטייק.
3. זורים מלח גס על החלק שעכשיו עליון, מורחים את הצד שעכשיו עליון בשן השום ומברישים אותו בשמן זית.
4. ברגע שמתחילים להיות טיפות קטנות על הצד העליון – הופכים את הסטייק. זורים מלח גס על החלק שעכשיו עליון, מורחים את הצד שעכשיו עליון בשן השום ומברישים אותו בשמן זית.
5. ברגע שמתחילים להיות טיפות קטנות על הצד העליון – מורידים את הסטייק מהאש.

כל התהליך כולו לוקח רק כמה דקות ויוצר סטייק, מוואה!

וכמובן, איך אפשר בלי אחד מהקטעים המפורסמים...
Vanilla lobster and sex...

למה לא כתבתי בחודש האחרון - ו"קפה איטליה"-ביקורת מסעדה

אז למה לא כתבתי בחודש האחרון באמת?

התשובה לזה (כמו לכל דבר בחיים) מחולקת ל-3:

1. מחשב
2. משפחה
3. תחביבים

נתחיל במחשב –

ובכן נשרף לי המחשב (טוב, רק הלוח אם). ולקח שבועיים לתקן אותו (טוב, היו חגים), מסתבר שהוא נשרף "רק" 3 ימים לפני שנגמרת האחריות (שבכלל לא ידעתי שיש לי) אז לקחתי אותו מהר מהר לחברה שבה קניתי אותו והם תיקנו אותו ללא כל תשלום ובצורה מקצועית. בקיצור – כל הכבוד להם שנתנו שירות מנומס, איכותי ויעיל כמו שבדרך כלל לא נותנים בישראל. – אז הנה איזכור לטובה: אספירקום -

http://www.espir.co.il

מגיע להם שאפו.

נמשיך במשפחה –

אז יש לי ילדים וגם הם (תודה לגדעון סער) היו בחופש איזה שבועיים רצוף (מרגיש כמו שנתיים), במהלכן החליט הפושע הקטן שלנו להתגלגל במדרגות (מה שנתן לנו לילה אחד בלי שינה, ולמחרת חטף וירוס בטן (שדימה סימפטומים של פגיעת ראש ולכן התחבר להיסטריה של הלילה הקודם) – בקיצור, לא ישנו כמו שצריך איזה שבוע (כי הוא העביר את זה לגדולה שאח"כ העבירה את זה לזוגתי ורק אני לא חליתי).

ונסיים בתחביבים –

אני צלם חובב (למי שלא ידע) ובזמן האחרון אני התחלתי קורס בבי"ס לצילום במרכז הארץ (עוד על כך בהמשך) – וזה ממלא את זמני.

באם מישהו רוצה לראות את הגלריות שלי – הוא מוזמן (אני נמצא בפליקר תחת שם המשתמש

odchef:     http://www.flickr.com/photos/odchef)

עם כל זאת, הספקתי לצאת בערב אחד בשבוע שעבר לאכול עם זוג חברים וזוגתי שתחייה במסעדה תל אביבית ידועה בשם "קפה איטליה."

ולכן, באופן חד פעמי במיוחד, אשלוף את הפינצטה ואשתף אתכם בחוויה המרנינה הזו:

קפה איטליה (או למה אי אפשר לבנות מסעדה רק על בישול נכון של פסטה).

נתחיל מההתחלה – קבענו להיפגש עם חברים (זוגתי, אני, חבר ואשתו ההריונית שאז הייתה בחודש תשיעי והיום כבר ילדה) בקפה איטליה. עכשיו אדגיש שאנו הורים עייפים ועצלנים, אז לצאת בערב למסעדה זה אירוע יוצא דופן.

הגענו לקפה איטליה בשעה היעודה, היה קצת קשה למצוא אותה הואיל והיא לא נמצאת בידוק על רחוב קרמניצקי, אלא פונים מקרמניצקי לרחוב אחר שבו היא נמצאת (ובקושי יש חניה בחינם באיזור-אז חנינו בחניון שאם קונים בסופר שלידו –משלמים פחות על החניה). ואני נכנסתי ראשון (האשה ניצלה את ההזדמנות לקפוץ לסופר). הובילו אותי לשולחן ושם ראיתי את כל הסכו"ם בערימה ואת כל הצלחות, המפיות והכוסות בערימה. הבנתי את הרמז וסידרתי את השולחן לפני שכולם הגיעו. אציין שאם הייתי רוצה לסדר לעצמי את השולחן – הייתי נשאר בבית. אני לא אוהב גימיקים מטומטמים כאלו במסעדות. שירות צריך לתת אחרת למה גובים על זה שירות (וסידור שולחן הוא חלק מהשירות).

לא זו אף זו שכאשר סידרתי את הצלחות ראיתי שאחת מהן הייתה מלוכלכת.

ואז היה לי פנאי לעיין בתפריט.

אני מאד אוהב משחקים בטרמינולוגיה בתפריט, במיוחד כשלוקחים מנה עם שם ידוע ועושים ממנה משהו שהיא לא.

דוגמה אחת - "קרפצ'יו גבינת מוצרלה". 

בלי קשר להסכמה בישראל, שאינה תקפה בשאר העולם, שקרפציו הוא כל דבר ביקום שפרסו אותו דק דק. עכשיו גם משנים את המוסכמה שקרפצ'יו הוא משהו אדום, (המקור לשם קרפצ'יו הוא שהשף שהמציא את המנה המקורית (שמורכבת מבשר , דרך אגב) ראה שהיא דומה להפליא לציורים של אמן איטלקי בשם ויטורה קרפצ'יו. אז עכשיו החליטו לחתוך לי מוצרלה דק ולקרוא לזה קרפצ'יו, שיהיו בריאים.

Vittore Carpaccio - the miracle of the relic of the true cross on the rialto bridge

עוד דוגמה היא נושא ה  “Carne”:

Carne הוא בשר באיטלקית (מו) ו- Pollo (קוקוריקו) הוא עוף אז מדוע קוקוריקו מופיע תחת מו בתפריט? - לשף הפתרונים.

בסופו של דבר הזמנו את המנות הבאות:

מיקס פטריות מוקפצות בשמן זית (36 ₪)

כבדי עוף על סלט מתובל בוויניגרט פטל (46 ₪)

2 קרפצ'יו (בשר) שמשום מה הוגש עם גורגונזולה(שהייתה מלוחה מאד) (52)

מיקס פירות ים (46 ₪ - הוחזר וזוכה).

תוך כדי ההזמנה דאגה המלצרית לגרד בעקב שלה למול פנינו, חוויה מרנינה מאין כמותה.

הגיעו הראשונות:

המיקס פיטריות נזרק עליי על ידי מלצרית כלאחר יד ונחת על השולחן בקול בום רועם שגרם לכל הסועדים להפנות מבטם אליי. בפטריות היה חסר תיבול בכלל ומלח בפרט ואף הייתה בו פטריה שרופה ושום שרוף שנתנו טעם לוואי מריר לכל המנה. בסך הכל בכל המנה היו בערך 4 פטריות שונות פרוסות ומטוגנות. בקיצור – איך הם לא מתביישים להוציא מנות כאלו, ועוד לגבות עליהם 36 ₪ (זה 9 ש"ח לפטריה! ועוד אחת שרופה).

כבדי העוף – היו טעימים ועשויים כמבוקש (וול דאן לאישה בהריון) הוויניגרט היה טעים.

הקרפצ'יו – היה בסדר, הגורגונזולה הייתה מלוחה עד כמעט בלי שאת.

והמיקס פירות ים – זה המקום להגיד שמי שהזמינה אותו הבהירה למלצרית שאינה יכולה לאכול דבר חריף. הוא היה חריף ובהחלט לא התאים למי שהצהירה באוזני המלצרית ש"כרוב לבן חי חריף לי". המנה הזו הוחזרה למטבח ובמקומה נלקחה עיקרית אחרת. המלצרית הזו הייתה מנומסת ולקחה את המנה ללא כל בעיה.

יחד עם אלו הזמנו פוקצ'יה שהייתה מלאה בשמן וגרמה לכל הידיים שלנו לשמנוניות יתרה.

בשלב הזה (לאחר הראשונות) הזכרנו שאחת מאיתנו הזמינה קוקטייל ולא קיבלה אותו.

הוא הגיע, היה איום והוחלף בקוסמופוליטן בינוני מינוס- לימוני ומדולל (בהחלט לא שווה את ארבעים השקלים שלקחו עליו).

לעיקריות הזמנו:

פפרדלה אספרגוס וגורגונזולה (58 ₪)

טליאטלה פטריות ושמנת (56 ₪ - בלי שום בושה!)

פנה ארביאטה (52 ₪)

וטליאטלה ברוטב רוזה והאם(שממש לא הורגש) (56 ₪).

אפתח ואגיד שבכל המנות, ללא יוצא מן הכלל, הפסטה הייתה עשויה בול.

עכשיו לגופן של מנות:

פפרדלה אספרגוס וגורגונזולה – הייתה המנה הכי טובה בשולחן אפשר להגיד שהיא המנה המנצחת של הערב אבל זה יהיה כמו להגיד שמזדה 323 שנת 95 מנצחת 3 סובארו פשע במרוץ.

טליאטלה פטריות ושמנת – אבהיר משהו, להכין טליאטלה עולה משהו כמו, אולי 3 ₪ למנה (במיוחד כמדובר בגודל המנות שהם הגישו) וקופסת פטריות שמפיניון עולה היום בערך 7 ₪, אז איך לעזאזל, בשביל מנה שהיו בה טליאטלה ואולי רבע קופסה של פטריות שמפיניון לוקחים 56 ₪?!, ויובהר – היו  מעט מידי פטריות, השמנת עצמה הייתה דלילה (היינו, לא בושלה להסמכה) ומעט מידי מלח (ובלי שום תבלין אחר לטעמי).

פנה ארביאטה – תראו, אמרתי כבר שאני אוהב חריף. אבל זה היה באמת חריף ולא פיקנטי כמו שפורסם (ובאמת כשחברנו הגיע לסוף הצלחת, נשארו שם כמה פלחים של פלפל חריף), מלבד זאת – המנה הייתה סבירה.

וטליאטלה ברוטב רוזה – מ, מ-ל, מ-ל-ו, מ-ל-ו-ח! וכשאני אומר מלוח – זה באמת מעיד על משהו. מלבד זאת, לא היה שום דבר מיוחד במנה (חוץ מזה שההאם כמעט לא הורגש). ושוב, לקחת סכום כזה על מנה שבעצם אין בה כלום חוץ מפסטה, שמנת, קצת רסק עגבניות ו(אולי) רבע פרוסה של האם – זה פשוט ביזיון בעיניי.

לסיכום העיקריות, הפסטה הייתה על דנטה, הרטבים היו מתחת לכל ביקורת והמנות היו קטנות (המחירים כמו שהובהר, היו גדולים). 

לכל זה יכולתי אולי עוד לסלוח עד לקינוחים.

אני ראיתי טירמיסו בתפריט, וכשאני רואה טירמיסו – אני חייב להזמין.

זוגתי ראתה משהו שנראה כמו קנולי יוצא מהמטבח והפנתה את תשומת ליבי, וכשאני שומע "קנולי" אני חייב ל- “leave the gun, take the cannoli”.

אז אמרתי לעצמי, אולי יצא משהו טוב מגודל המנות המצומצמם, אוכל לאכול שני קינוחים שאני אוהב.

שאלנו בפירוש את המלצרית עם הקנולי הוא קנולי אמיתי (ואפילו הסברתי לה שקנולי אמיתי באמת מטוגן, רחמנא ליצלן, בשומן חזיר) ושאלנו בפירוש עם הבצק הוא בצק קנולי או בצק עלים.

הבטיחו לי שמדובר בקנולי אמיתי.

אז זהו שלא – במקום קנולי, קיבלתי גלילת בצק עלים ממולאת בקצפת ודובדבן מסוכר וחצי.

קנולי אמיתי, למי שלא יודע, הוא גלילת בצק מטוגנת בטיגון עמוק, ממולאת בקצפת וריקוטה ומגוון פירות יבשים (אננס, משמש, פפאיה ולעיתים רחוקות גם דובדבנים). בקיצור – המרחק של זה מקנולי זהה למרחק של קפה איטליה מאיטליה.

אמרתי לעצמי – אולי עוגת הטירמיסו תהווה את התיקון?!

יוק.

קיבלתי שליכטה אלכוהולית מידי (הביסקוטי הוספגו באלכוהול מחוזק במשהו, אבל לא מספיק זמן כי במרכזם היו יבשים כמו המוות) והטעם של הקרם היה ממש לא משהו. לא טרחתי לקחת יותר משתי כפיות כדי להבין שאין טעם לבזבז על זה קלוריות וחבל שבזבזתי על זה כסף.

זוגתי החליטה שהיא מזמינה פנה קוטה אבל אף אחד לא אמר לה שזו פנה קוטה הפתעה. מה הייתה ההפתעה, אתם שואלים? חתיכה בעובי של 0.5 ס"מ ואורך של 1 ס"מ של גרידת לימון שישבה וחיכתה שינגסו בה, בתוך הפנה קוטה.

ההריונית הזמינה עוגת שוקולד שהייתה – עוגת שוקולד ותו לא.

בקיצור – האוכל – לא

השירות – פעם כן פעם לא

המחיר – ממש, אבל ממש לא!

קפה איטליה:

קרמניצקי 6 תל אביב, טל: 035612888

   

לה אומלט...

אני אפתח ואומר שאני פריק של ארוחות בוקר.

אבל לא ארוחות הבוקר שמגישים במדינתנו הנאווה, עם האבוקדו החמוץ, הטונה היבשה סלט הירקות שקצצו לפני יומיים והחביתה שהיא עלבון ובכייה לדורות של ביצים שנתנו את נשמתן בשם המזון אותו אנו זנים; יבשה, אלסטית, לא מתובלת (ולפעמים קרה) היא החביתה המוגשת בבתי קפה למיניהם כתירוץ עלוב לארוחת בוקר.

כל פעם שאני אוכל ארוחת בוקר כזו, אני קצת מת בפנים.

לא.

אני אוהב ארוחות בוקר של ביצים טובות (ואני לא מדבר על ביצים אורגניות או ביצי חופש – כי אני לא מאמין באלו- על כך בהמשך). אשר לא ערבבו אותן עד מוות לפני הטיגון (דבר התורם לאלסטיות), אולי הוסיפו להן קצת שמנת (חס וחלילה), אשר תורמת לאווריריות, ובטוח שהוסיפו להן מלח ופלפל (אשר תורמים לטעם).

ולכן, החלטתי לפרוס את משנתי לארוחות בוקר.

ומתחילים – איך לא, מהאומלט.

אסקופייר תיאר את האומלט כביצה מקושקשת, אשר מוחזקת כיחידה אחת על ידי מעטפת שהתמצקה, עור ביצה שחומם קצת לאחר השלב של הלחות והרכות, עד שהוא מגיע לשלב קשה אשר יש לו כוח להכיל ולעצב את השאר.

אמנם רובנו לא אוהבים את הביצים שלנו נוזליות, אבל אני גיליתי שזה דווקא די טעים כשהאומלט עשוי לדרגת מדיום (כן, אומלטים מבושלים בהתאם לדרגות הבשר – רר עד וולד אן).

בכל מקרה, לענייננו;

כשמכינים אומלט, אם רוצים שיהיה לו מילוי, רצוי מאד שהמילוי יהיה מוכן ומבושל/מטוגן מראש, זאת כדי שניתן יהיה למלא את האומלט והמילוי יחומם בתוך האומלט ולא יהיה צורך בבישולו. זאת הואיל וזמן הבישול של האומלט הוא קצר ביותר.

במקרה שלנו הכנתי מראש מילוי של בצל מטוגן, פטריות מטוגנות (עם טימין, מלח ופלפל – נהדר) שנפרסו לאחר שהתקררו, סלמי מטוגן, פטרוזיליה קצוצה וגבינה.

בשלב הראשון שוברים את הביצים (בין 2 ל-3, תלוי בגודל).

ממליחים, מפלפלים, מוסיפים כף-שלוש של שמנת מתוקה (הכי שמנה שניתן, כמובן).

וטורפים קלות ובעדינות. חשוב לא לאמץ את הביצים, הן לא אוהבות את זה.

מחממים מחבת.

וכשאני אומר מחבת, אני צריך להסביר משהו – מי שרציני בקשר לאומלטים שלו (ובכלל בקשר לארוחות הבוקר שלו), כדאי שיקנה מחבת שיהיה רק לביצים, מי שמערבב מחבתות – סופו שהביצים שלו יידבקו למחבת והוא לא יוכל לעשות אומלט טוב (כשהייתי שף ארוחות בוקר פעם, לפני שנים רבות, היו לי 3 מחבתות רק לחביתות ואם מישהו מהצוות היה נוגע לי במחבת, הוא היה חוטף אותו בראש).

כשהמחבת חמה (ומשומנת) – מוסיפים את הביצה. מערבבים קלות במחבתבאמצעות מרית עמידה לחום, בכדי שהביצה תתמצק בקלות יותר.

כשכמעט מגיעים לדרגת העשייה הרצויה, מוסיפים את המילוי ומטים את המחבת כלפיכם).

לאט לאט מנערים את המחבת כך שהאומלט גולש לשפת המחבת ואז עוזרים לו (עם מרית או תרווד) להתגלגל על עצמו.

כשהאומלט התמצק למאין אליפסה ארוכה, מקרבים את הצלחת והופכים במהירות את האומלט לצלחת, כך שהשוליים הפתוחים של האומלט יהיו על הצלחת וכל מה שייראו מלמעלה הוא ביצה יפה וצהובה.

ואז מכינים עוד אחד לאישה ויושבים לאכול את האומלט בשמחה.
וכך הוא נראה לאחר שאוכלים את קצהו (שימו לב ללחות הפנימית):

משהו מהנפטלין - צפיפות סוכר ומדידתה

לפני שנים (שש, למען הדיוק) כתבתי את המאמר הזה לבקשתם של כל מיני גורמים. הוא פורסם באתר מסויים ולאחר מכן, כשגובש איזור מאמרים באותו אתר, הוא נרשם שם תחת שמה של מישהי אחרת (בגוף המאמר אמנם היה כתוב הכותב המקורי – אבל אותי זה בכל-זאת הכעיס לאין שיעור). בכל מקרה. לפני כמה זמן אירחתי זוג חברות לארוחת ערב. ולארוחת הערב הזו החלטתי שאכין קינוח שיהיה מבוסס על זכרונות הילדות שלי.

ואלו הזכרונות –

כשהייתי ילד (בחיפה), אמא שלי מאד רצתה שנאכל גזר. ואנחנו (ילדים) לא כ"כ אהבנו גזר חי סתם ככה. אז אמא שלי הייתה עושה 'הבה נתחכמה'.

היא הייתה מגרדת את הגזר בחורים הדקים ביותר של הפומפיה ועל הגזר היא הייתה שופכת מיץ תפוזים ממותק (בסוכר, אלא מה) ומגישה לנו את זה קר (זה היה קינוח קיצי), בכוסות זכוכית משושות.

את זה אהבנו מאד. זה היה קינוח קר נהדר לארוחות קיץ.

אז אני הכנתי לאורחות, סורבה גזר הפתעה (המתכון וההפתעה בסוף המאמר)...

אז:

צפיפות סוכר ומדידתה

סולם באומה (baume) הוא הסולם מעלות למדידת צפיפות סוכר בנוזל.סולם זה משמש לא רק לסורבטים ולגלידות, אלא גם (ובעיקר) לכל תחום מדע הקונדיטוריה (ובעיקר לעשיית סופלה).
ישנם הרבה סוגים של אמצעי מדידה ע"פ סולם באומה. השניים המרכזיים בשימוש הם סכרומטר ורפרקטומטר.

סכרומטר:נראה כמו מדחום רקטאלי (תסלחו לי) של פעם, רק שבמקום להיות דק וקטן ואחיד לכל אורכו, בקצהו הוא נראה כמו מד חום שמודד חום בבית, יש לו מאין "בועת זכוכית" ריקה שבתחתיתה ישנה עופרת (מטרתה להשקיע את הסכרומטר בנוזל). צורת המדידה שלו היא: ככל שצפיפות הסוכר בנוזל עולה, יש יותר התנגדות לשהייתו בנוזל, וכתוצאה מכך הוא יצוף יותר, בתוכו ישנו לוח שנתות, שקו הנוזל עליו יסמן את המידה ע"פ השנתות. המחיר של סכרומטר הוא בד"כ סביר (אין לי מושג כמה בארץ, אבל בחו"ל -50-100 ש"ח). הבעיה העיקרית שלו היא שהוא לא ממש מדויק (נע ונד עם תנודות הנוזל ולפעמים הוא הוא לא מכוייל כיאות). - קרוב לוודאי שזה מה שיש לך או שתקנה בעתיד.
רפרקטומטר:למקצוענים בלבד, המכשיר כה נדיר (ויקר) עד כי בכל חיי ראיתי רק אחד, צורת המדידה שלו היא באמצעות מדידת שבירת האור בנוזל וע"י כך קביעת רמת הצפיפות של הסוכר בנוזל. צורתו משתנה אבל בעיקרון שמים טיפה בצד אחד ומקבלים פלט דיגיטלי בצד אחר. בדרך כלל רק לקונדיטורים בכירים ביותר יש אותו (מחירו נע באלפי שקלים), וגם אז הם לא מוכנים להוציא אותו כדי שנראה (אבל להרוס לנו סכינים אין להם בעיה).
ללא ספק זהו המכשיר המדוייק ביותר שניתן להשיג כיום בשוק, אבל שימושו במטבח הלא מקצועי הוא אפסי, והוצאת רכישתו ממש לא מצדיקה את זה.
את הסכרומטר שלי קניתי בחו"ל, אין לי מושג כמה הוא עולה בארץ, אבל לדעתי, אין צורך באחד על מנת לעשות סורבטים וגלידות הואיל וישנם מתכוני בסיס די מוסדרים, שכל מה שצריך לעשות בהם זה להחליף את מה שאתה מערבב עם הסירופ סוכר ולהפחית קצת (או להוסיף קצת) ממנו ע"פ הרגש.
נראה לי שניתן למצוא סכרומטרים בחנויות המתמחות.

ועכשיו – לסורבה.

באופן עקרוני, בשביל סורבה טוב צריך לשמור את היחס הבא:

סירופ סוכר של 1:1 (היינו, על כל 500 מ"ל מים, ממיסים 500 גר' סוכר).

ואת הסירופ הזה מערבבים עם מיץ פירות ביחס של 1:1  (היינו על כל ליטר סירופ סוכר – ליטר מיץ פרי).

ניתן לעשות סורבה מכל פרי שהוא (וגם מירקות – אני שמעתי על סורבה עגבניות ובזיליקום שזכה בפרסים) ולעשות לו כל מיני טוויסטים מגניבים (אני זוכר סורבה גזר וצ'ילי שטעמתי שהיה מהמם).

המתכון הזה הוא לסורבה גזר הפתעה:

750 מ"ל סירופ סוכר.

500 מ"ל מיץ גזר

250 מ"ל מיץ תפוזים סחוט טרי.

150 גר גזר חתוך לברונואז (קוביות שגודלן הוא בערך 2 על 2 על 2 מ"מ).

מכניסים הכל למכונת גלידה (שקוררה היטב לפני כן) ונותנים לה לעבוד עד שיש סורבה.

הגזר הטרי קופא ונהייה סוכריה גזרית מתפוצצת בפה כשלועסים אותו בתוך הסורבה – וזו ההפתעה.

אני מאד אהבתי.

על ראיונות עבודה כעורכי דין

לכל מי שחושב ללכת ללמוד משפטים ואתם קוראים את הבלוג הזה, אני יכול לייעץ לכם משהו אחד – לכו ללמוד משהו אחר.

לכל מי שכבר תקוע ומחפש עבודה בתחום הזה, אז הנה המקום לשתף בתסכולים המשותפים לכולנו...

מציאת עבודה היא אף פעם לא דבר קל ומי שמכיר אותי יודע שבמהלך חיי המקצועיים החלפתי כמה פעמים עבודות (רק פעם אחת זה נעשה ברצון מלא) ופעם אחת תחום התמחות (מליטיגציה למסחרי).

במהלך התקופות בהן החלפתי עבודות היו גם תקופות מסוימות שביליתי בביתי (דבר חיובי מאין כמותו, לדעת אשתי שנצלה את ההזדמנות לגרום לי לבנות לה ספריה בחדר העבודה שלה, לסדר את הגינה, לעשות childproofing את הבית ומה לא) והאמת - הפעם האחרונה בה זה קרה הייתה דווקא די חיובית (הקשר ביני לבין ילדיי חוזק לאין שיעור).

אבל, בכל תקופה כזו, ישנם ראיונות העבודה הבלתי נמנעים ו"תהליכי קבלה" לעבודה הזויים משהו.

כאן אחלוק עימכם את קורותיי.

המשרד הגדול- הג'סטה.

התראיינתי פעם באחד מ-7 המשרדים הכי גדולים בארץ (אני לא אנקוב בשמות, אבל הוא לא בטופ 5, והוא לא ש. הורוביץ...). וראיין אותי השותף שהקים שם את מחלקת ניירות ערך. באותו זמן נולד בני השני ואני התלבטתי אם אכן זה הזמן לחזור למשרדים הגדולים.

בכל מקרה, כנראה שהרשמתי אותו, כי הוא חיזר אחרי די בעקשנות והציע לי הצעות מרחיקות לכת מבחינתו.

אבל מה הייתה ההצעה שהביעה את זה שהוא מוכן לתת לי (כמעט) כל מה שאני ארצה?

אלו מילותיו המדוייקות: "אני יכול להבטיח לך שיום אחד בשבוע תצא ב-17:30 מהמשרד ויום אחד תצא ב-19:30 מהמשרד. "

נראה תמים (אפילו חיובי) לא?

אז זהו, שלמי שלא עו"ד (ולכן לא מיומן בקריאה בין השורות) ולמי שלא יודע ומבין איך עובדים במשרדי עו"ד. המשמעות של המשפט הזה היא שמתישהו (כנראה ביום שבת) אנחנו ניתן לך לצאת ב-17:30 מהמשרד ומתישהו (כנראה ביום שישי) אנחנו ניתן לך לצאת ב-19:30 מהמשרד. בכל שאר הימים – תביא מיטה מתקפלת ותגיד שלום יפה לילדים – כי הפעם הבאה שתראה אותם תהיה בגיוס.

ואני שואל את עצמי איך הם לא מתביישים להגיד לך את זה.

החברה התעשייתית – המריחה

זה עניין שחזר על עצמו בשתי חברות תעשייתיות שהייתי אצלן בראיון, יש "תהליך".

אם במשרד עו"ד אתה מתראיין ביום ראשון, בא לדיון שכר ביום שלישי ומתחיל לעבוד ביום ראשון אח"כ אז בחברות התעשייתיות אתה מתחיל בראיון אצל העוזר ליועץ המשפטי (מישהו עם פחות ניסיון ממך) והוא אומר לך בסוף הראיון שיש עוד שלב ושבעוד שבועיים יגידו לך אם עברת.

אחרי חודש אתה מרים טלפון ומגלה שעברת, אבל יש עוד ראיון שאתה צריך לעבור עם היועץ המשפטי עצמו (בדרך כלל יועצת) ובראיון הזה אתה צריך להיזהר, כי זו מישהי שיש לה ניסיון בערך כמוך, והיא מפחדת מכל מי שהוא טיפה חזק וגם מוכן לעבודה קשה (כי היא לא עשתה שום דבר כמעט מהיום שבו הגיעה לחברה). הסיבה שהיא מפחדת היא שהיא חושבת שמישהו כזה יכול לגרום לפיטוריה (ובצדק, היא לא עושה שום דבר כמעט). אז אתה עובר ראיון אצלה והיא אומרת לך שהיא צריכה לראיין עוד 3 אנשים והיא תחזור אליך עוד חודש.

חודש!

אחרי חודש אתה מתקשר והיא אומרת לך שעברת (יחד עם עוד 3 אנשים), אבל יש גם מישהו בארה"ב שאתה צריך לדבר איתו וזה ייקח 3 שבועות לתאם מועד לשיחה של 15 דקות בטלפון. למה 3 שבועות?! למה לא?!

(בסוף השיחה אתה נזכר שגם בשלב הקודם היו איתך עוד 3 אנשים ואתה תוהה למה היה השלב האחרון עם רשימת המועמדים לא הצטמצמה בכלל).

בכל מקרה, אחרי 3 שבועות אתה מדבר עם האמריקאי בטלפון ואז שולח מייל ליועצת המשפטית שמדווח שהמלאכה בוצעה.

היא אומרת שתחזור אלייך בעוד שבוע עם החלטה.

אחרי שבוע, אתה מתקשר אליה, והיא אומרת לך שהיא הצליחה לצמצם את זה לשני אנשים ואתה אחד מהם, אבל היא רוצה להיפגש איתך בשבוע הבא שוב לדבר.  אתה מוכן להגיע? – כן בטח.

יום לפני שאתה אמור להגיע אליה לפגישה, היא נזכרת שאתה צריך לעבור ראיון גם בכוח אדם.

נו באמת! עכשיו נזכרתם?!

טוב, אז אתה הולך לראיון בכוח אדם ואחר כך חוזר אליה לפגישה.

ומה היא זורקת לך בפגישה?!

"אני קיבלתי את ההרגשה שאתה 'לא משחק את המשחק'"

WTF?

מה ז"א לא משחק את המשחק?!

כשאתה מבקש הבהרה היא אומרת שלא שלחת מייל תודה לפוץ בארה"ב שראיין אותך בטלפון למשך 5 דקות...

תגידי את רצינית?!

ואחרי כל זה אני עדיין לוקח להם חודש לתת לך תשובה (אחרי שאתה כבר החלטת, אחרי השיחה איתה, שאתה תישרף חיים ולא תבוא אליהם).

המשרד הקטן

פה זה פשוט וקל – באת לראיון, מצאת חן בעיניהם, סגרת על המקום, תתחיל ביום ראשון.

זה לא אומר שהם נחמדים, זה לא אומר שיש עבודה (יכול להיות שלקחו אותך כי חשבו שתיכנס עבודה וכשהיא לא נכנסת – יפטרו אותך) אבל לפחות הם זריזים.

לסיכום

כמעט כולם חארות בשלב הזה של חיפוש העבודה, וכמעט כולם יוצאים מתוך נקודת הנחה שאתה צריך לרדוף אחריהם. מאידך בשוק הנוכחי של עו"ד ועם הרוויה במקצוע עריכת הדין זה שנוצר buyers market לא צריך להפתיע אף אחד.

*Disclaimer*

לאחר שיחה עם ידידה שלי (שאני מעריך את דעתה מאד) הובהר לי כי ייתכן שהטון של דבריי בפוסט זה הוא סקסיסטי. על כך יש לי שתי תגובות:
1. הכוונה לא הייתה לכתוב קטע היות סקסיסטי. מה שנכתב כאן בוסס על פגישות ודיונים שנערכו עם 4 יועצות משפטיות שונות שהכרתי בהליכי חיפוש עבודה שונים אותם עברתי, בזמנים שונים. בכל היסטוריית חיפוש התעסוקה שלי נתקלתי אך ורק ביועץ משפטי אחד ממין זכר (והוא היה החלטי ולא מרח אותי).  לאורך חיפושי העבודה שלי נתקלתי במראיינים ובמראיינות בכל סוגי המשרדים והחברות ותסמונת היועצת המשפטית הוא דבר שנתקלתי בו רק בחברות (שותפות במשרדי עו"ד היו גם הן החלטיות ביותר ובעל אופי חזק), מה שגורם לי לתמוהה מי הולכת בדיוק להיות יוע"מ של חברה.
2. הבלוג הזה הוא מקום לי להביע את דעותיי. חלקן לא מקובלות על אנשים מסויימים וחלקן כן (אני בטוח ששותפים בכירים שקוראים (אם קוראים) את הבלוג הזה, לא ממש מרוצים מהעמדות שלי בנוגע לשעות נוספות במשרדי עו"ד) - אפשר לקרוא אותו, אפשר לא, אפשר לא להסכים עם הכתוב ואפשר גם להגיב, אני אפילו אשמח לקבל תגובות (ובתנאי שהן ענייניות) ואם משכנעים אותי שאני טועה - אני מודה בכך (וגם מתנצל, אם צריך).

ותודה לס. שהפנתה את תשומת ליבי.