ההגדרה לצילומי מאקרו משתנה כתלות
בצלם (אני שמעתי כבר על יחס 1:1, יחס 1:2 ועוד). באופן עקרוני, המשמעות היא
שהאובייקט המצולם הוא גדול מאד בתוצר הסופי, כלומר שהאובייקט המצולם לצולם בהגדלה,
(היסטורית, לפי וויקיפדיה, המשמעות היא שהאובייקט המצולם, על הנגטיב, היה יותר
גדול מהגודל שלו במציאות), היום (שוב לפי וויקיפדיה – אני שמעתי דברים אחרים גם),
צילום מאקרו מוגדר כצילום שבתמונה, האובייקט המצולם הוא גדול ממה שהוא בחיים
(היינו, בעצם, ירדנו בכמות ההגדלה שהייתה פעם).
אבל אני משער שכל זה כבר ידוע לכם.
אני לא אתעסק בפנים הטכניים יותר
של צילום המאקרו, גדולים וטובים ממני עשו זאת לפניי.
ככל שהנושאים הללו מעניינים אתכם
ואתם מתחילים/מתקדמים בנושא, אני אשמח להפנות אתכם למקבץ כתבות שעשה בנושא ארז
מרום, צלם טבע ישראלי (כתובת אתר הבית שלו היא: http://erezmarom.com/home), שהתפרסמו באתר (המומלץ לכשעצמו) dpreview (ראו http://www.dpreview.com/articles/6519974919/macro-photography-understanding-magnification).
במאמרים הללו יש התייחסות להרבה
מאד נושאים טכניים והוא מכסה את כולם די בהצלחה (למי שאין לו בעיה עם אנגלית.
אני רוצה להתייחס דווקא לבעיות
"שלא מדברים עליהן" בצילומי מאקרו של חרקים (שזה סוג הצילום שאני מחבב
יותר), אלו הן הבעיות שיכולות להכריע כל אדם אשר מבקש לצלם מאקרו ושואל את עצמו,
האם זה באמת שווה את זה? (ואני אנסה גם להציע פתרונות...)
הבעיה - שינה
הבעיה הראשונה שבה נתקלתי, והיא
ללא ספק הבעיה הקשה ביותר היא השינה.
אני לא רווק, ויש לי ילדים, ואני
עובד לא מעט (לפעמים עד 4 בבוקר).
אז השאלה הנשאלת היא איך, ביום
היחיד שבו אני יכול לישון עד מאוחר (אצלנו זה שישי, כי שבת אני קם עם הילדים,
שמתעוררים בסביבות 6:00 בבוקר), אני מצליח לגרור את עצמי מהמיטה ולצאת לצלם בשעה
שכוחת אל של בין 5 ל-7.
התשובה – אני לא מצליח. מבחינתי
זו הבעיה הקשה ביותר... אני מכוון שעון מעורר וכשהוא מצלצל, בלי להתעורר בכלל, אני
מכוון אותו מחדש לשעתיים אחר-כך. לבעיה הזו מצאתי פיתרון אחד בלבד.
הפיתרון (שלי)
לקבוע עם מישהו נוסף.
אני לא מסוגל להבריז למישהו, זו
שריטה אישית שלי. אם השעון המעורר שלי מצלצל בשלוש בבוקר כי קבעתי עם מישהו, חוש
האחריות (המפותח קצת יותר מידי שלי) יגרום לי לגרור את עצמי מהמיטה, גם אם אני
הולך תוך כדי שינה למקלחת (ואולי שוכח להוריד את הפיג'מה לפני שאני נכנס)– זה
יקרה, פשוט כי אני לא יכול, מנטאלית להבריז למישהו (הצד השני – אני מתעצבן מאד אם
מישהו מבריז לי).
הבעיה - רטוב
מה לעשות, בדרך כלל בשעות שבהן
מסתובבים לצלם מאקרו, יש לחות (טל, גשם או מי אגמון). לא מזהירים אותך שזה יקרה,
ואחרי הפעם החמש עשרה שאתה מתכופף על הברכיים והמכנסיים שלך נספגות במים, זה מתחיל
לעצבן.
הפיתרון - מיגון
מיגון זה לא רק לרוכבי אופנועים,
אלא זה גם כנגד מים. בחלק מחנויות ציוד הבניין ניתן לקנות בירכיות (זה גם עוזר נגד
כאבי הברכיים וגם עוזר נגד המכנסיים הרטובות). באשר לרגליים – נעליים גבוהות
וסגורות מעור זה הפתרון שלי.
והכי חשוב – מיגון למצלמה. הואיל
ולפעמים מצלמים כשיורד גשם או מטפטף. אני ממליץ לשמור על כובע אמבטיה שקוף אחד
בתיק הצילום למקרים כאלו (ואז לא צריך להפסיק לצלם בגלל שיורד קצת גשם).
הבעיה – איכס! זה מגעיל אותי!
יש אנשים שחרקים מגעילים אותם ויש
אנשים שמתים לצלם מאקרו, אבל פשוט לא אוהבים לגעת בחרקים (דבר שמה לעשות, לפעמים
צריך לעשות). לי אישית יש בעיה עם גמלי שלמה (לא אוהב אותם, לא אוהב לגעת בהם אבל
מאד אוהב לצלם אותם).
הפיתרון - מורכב
יש כמה פתרונות אפשריים,
כמו- ללכת לפסיכולוג/טיפול תרופתי (יקר
ולא ממש שווה את זה כשכל הבעיה שלך היא לגעת בגמלי שלמה), לא לצלם מאקרו של חרקים,
לא להסתכל על תמונות של חרקים.
כשאני צריך להתמודד עם גמלי שלמה –
אני משתמש בכפפות רכיבה (פעם רכבתי על אופנוע), מעבר לכך, אני משתמש בידיים (ואז
אתה מרוויח את זה שהחרק רוצה לטפס לך על היד כי אתה חם).
אם מישהו מכם נתקל בבעיות ופתרונות – אתם מוזמנים לכתוב ולשרשר את הצעותיכם/פתרונותיכם כאן (אני אשמח לשמוע על זה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה